בס״ד

בס״ד

Hebdate

דניאל ט,כ"ד-כ"ז

אחת מהנבואות החשובות ביותר מבין הנבואות הרבות המובאות בתנ"ך מופיעה בדניאל ט'.כ"ד-כ"ז. כדי שהקורא יבין את הנבואה הזאת, עליו ללמוד היטב את כל פרק ט' בדניאל. בפתיחת פרק ט', מנסה הנביא להבין את נבואתו של ירמיה, אשר ניבא שהגולים היהודים אשר נלקחו לשבי בבבל לא ישובו במהרה לארץ ישראל, אלא ישהו שם שבעים שנה בטרם שובם לארצם.

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,  לְכָל-הַגּוֹלָה אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל-יְהוָה:  כִּי בִשְׁלוֹמָהּ - יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אַל-יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר-בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם, וְאַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים. כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי:  לֹא שְׁלַחְתִּים, נְאֻם-יְהוָה!  כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה: כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה - אֶפְקֹד אֶתְכֶם,וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת-דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה."                                                                                   

ירמיה כ"ט.ד-י

דניאל חשב על דבריו של ירמיה: 'בימי דריוש בן אחשורוש מזרע מדי'. דריוש מלך לפני כורש. כורש הוא שהכריז כי הגולים היהודיים יוכלו לחזור לארץ ישראל. עובדה זו כתובה בספר דברי הימים ב':

"וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ - הֵעִיר יְהוָה אֶת-רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס, וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה;  מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ — וְיָעַל!"

                                                                        דברי הימים ב'.ל"ו. כ"ב-כ"ג                                                                      

עלינו לדעת שהמלך כורש נתן את ההצהרה הזאת בדיוק שבעים שנה אחרי שנבוכדנצר הגלה את עם ישראל בבלה. דניאל חישב על סמך נבואתו זו של ירמיה ששבעים השנה כמעט הגיעו לקיצן, ולכן, כאשר התפלל ובקש מהקב"ה להגשים את נבואתו של ירמיה, קבל את הנבואה החשובה הבאה:

"שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.  וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל: מִן-מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד - שָׁבֻעִים, שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם - תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה, רְחוֹב וְחָרוּץ וּבְצוֹק הָעִתִּים. וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם - יִכָּרֵת מָשִׁיחַ, וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ - יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ - מִלְחָמָה נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת. וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד; וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ - יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה, וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, וְעַד-כָּלָה וְנֶחֱרָצָה תִּתַּךְ עַל-שֹׁמֵם."                                   

דניאל ט.כ"ד-כ"ז

הנבואה הנ"ל מתחילה במילה "שָׁבֻעִים", שפרושה שבוע, אך לא שהוא בן שבעה ימים אלא של שבע שנים. זאת אומרת, הביטוי "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים" מדבר בעצם על תקופה בת ארבע מאות ותשעים שנה. אין זאת אומרת שהתקופה הזאת תימשך ארבע מאת ותשעים שנה ברציפות.

השאלה המתבקשת היא, מהו העניין המרכזי בנבואה הזו? התשובה היא שה' עתיד לייסד ולהקים את מלכותו כעבור ארבע מאות ותשעים שנה. בפסוק כ"ד כתוב שה' קצב לעם ישראל ולירושלים ארבע מאות ותשעים שנה (שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ), ושבסוף התקופה הזאת ימלוך הקב"ה במלכותו המכוננת על פי התורה, וכל הפשעים והחטאים ייפסקו (לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת)). הפסוק ממשיך ואומר "וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים". בפסוק זה מגלה לנו דניאל שה' יכפר על העוון, כשהתוצאה מכפרה זו תהיה "צדק עולמים" – כלומר, צדק נצחי בעולם כולו. והפסוק מסיים במילים: "וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא, וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". ניתן ללמוד מהמשפט הזה שה' יאשר (וְלַחְתֹּם) את הנבואה (חָזוֹן) באמצעות המשיח. ככתוב: "וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא", מדוע אם כן מומרת המילה "נביא" במילה "משיח"? מפני שמשה רבנו אומר,

"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ;  אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן!"                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        

דברים י"ח.ט"ו

קימת הסכמה בין כל הפרשנים שהנביא שעליו מדבר משה הוא המשיח – המשיח אשר יכפר על עוון וימלוך במלכות ה'. המשיח ישלוט על פי התורה ויביא צדק עולמים. הביטוי האחרון בפסוק הנ"ל מדניאל הוא: "וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". מנבואה זו מבינים שבמשך מלכות ה' ייכון בית המקדש ויפעל כתיקונו.

בפסוק הבא דניאל אומר: "לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד –שָׁבֻעִים שִׁבְעָה". זאת אומרת שמהיום שבו תצא הקריאה להשיב ולבנות את ירושלים יחלפו שבעה שבועים. יש מחלוקת בנוגע למשמעותו של הפסוק הנ"ל. ישנן דעות רבות ושונות על זהותו של "משיח נגיד", אך ברור שאין מדובר במשיח צדקנו. כמו כן ישנן מחלוקות רבות בנוגע לפסוק "וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק, הָעִתִּים". אף כי יש חוסר הבנה לגבי הפסוק הנ"ל, ניתן לומר שהנבואה הזו מדברת על תקופה של ששים ותשעה שָׁבֻעִים, כלומר, ארבע מאות שמונים ושלוש שנה. רוב הפרשנים מנסים לקבוע את זמן התחלת חישוב התקופה הזאת עקב רצונם העז לדעת מתי יסתיימו ששים ותשעה השָׁבֻעִים. מדוע? כי יש האומרים שאם מישהו יודע מתי התקופה תסתיים, אזי אותו האיש ידע מתי לצפות למשיח או לחורבן הבית השני. מדוע? כי כתוב בפסוק הבא,

 "וְאַחֲרֵי הַשָּׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לוֹ; וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת."                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

דניאל ט'.כ"ו            

בנושא המשיח, מבינים מהפסוק הנ"ל שהנבואה אינה מדברת על ביאתו של המשיח אלא על מותו (יִכָּרֵת מָשִׁיחַ) ועל חורבן הבית השני.

נמשיך ונדון בפסוק כ"ו מאוחר יותר, לפני כן, הבה ונראה מדוע אין זה רעיון טוב  להסכים עם אותם הפרשנים המנסים לחשב את התאריכים לאירועים הללו.

לפי נבואתו של דניאל ישנם כמה אירועים חשובים ותאריכיהם. להלן האירועים:

1)      תחילת גלות בבל.

2)      חורבן בית הראשון.

3)      עליית מלך כורש לשלטון (צ"ל שהיה זה כורש שגזר את הגזרה על סיומה של  גלות בבל שלפי נבואתו של ירמיה תחול בשנה הראשונה למלכותו.)

4)      גזרתו של דריוש הפרסי לבנות את ירושלים.

5)      מותו של ישוע הנוצרי.

6)      חורבן הבית השני.

בנוגע לתאריכים לאירועים הנ"ל, על הקורא להבין שישנן שתי מסורות: הראשונה היא ההיסטורית והשנייה על פי רש"י. כמו כן עליו לדעת שהתאריכים אינם מדיוקים, יש אפשרות לטעות בשנים אחדות לפני או אחרי (בערך מרווח של שנתיים עד  עשר שנים).

טבלה

היסטורי

רש"י

תחילת גלות בבל        3155

605 לפניהספירה

3319

441 לפני הספירה

חורבן הבית הראשון  3173

587 לפני הספירה

3338

423 לפני הספירה

מלך כורש                3225

535 לפני הספירה

3390

370 לפני הספירה

גזרתו של דריוש       3315

445 לפני הספירה

3427

333 לפני הספירה

מותו של ישוע          3790

30 לספירה

3790

30 לספירה

חורבן בית השני        3828

68 לספירה

3828

68 לספירה

הבה ונראה כעת כיצד מתייחסת נבואתו של דניאל אל התאריכים הנ"ל. רש"י טוען ששבעים שנה של גלות בבל הן, מחורבן בית הראשון 3338 עד 3408. זאת טעות מפני שגלות בבל הסתיימה בשנה הראשונה למלכותו של כורש, שעל פי רש"י התחיל למלוך ב-3390.  עזרא הסופר אישר עובדה זו,

"וּבִשְׁנַת אַחַת, לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, לִכְלוֹת דְּבַר-יְהוָה, מִפִּי יִרְמְיָה:  הֵעִיר יְהוָה, אֶת-רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס, וַיַּעֲבֶר-קוֹל בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, וְגַם-בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר, כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס--כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם; וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.  מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל, לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה; וְיִבֶן, אֶת-בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--הוּא הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל-הַנִּשְׁאָר, מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם--יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם-הַנְּדָבָה--לְבֵית הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם."   

                                                                                       עזרא א'.א-ד

כמו כן טעה רש"י בחושבו שגלות בבל התחילה עם חורבן הבית הראשון. ירמיה ניבא שהגלות התחילה בשנה הרביעית למלכות יהויקים, עם עלייתו של נבוכדנצר על ירושלים. המלך יהויקים המשיך למלוך שבע שנים נוספות. אחרי יהויקים, מלך בנו יהויכין רק שלושה חדשים. אחרי יהויכין מלך צדקיהו אחת עשרה שנה. יוצא מכך שגלות בבל התחילה שמונה עשר שנה לפני חורבן הבית הראשון. לפי רש"י 3319-3390 ולפי ההיסטורי 3155-3225.

בנבואתו של דניאל כתוב ש "מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד--שָׁבֻעִים, שִׁבְעָה". צ"ל שדניאל אינו מדבר על גזרתו של מלך כורש לבנות את בית המקדש,

"כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה"                        

                                                                                             דברי הימים ב' ל"ו.כ"ג

דניאל מדבר בפסוק הנ"ל על הגזרה לבנות את העיר ירושלים. דברנו קודם על הויכוח בנושא זה ועל זהותו של "משיח נגיד", לכן אין צורך להרחיב על כך את הדיבור. הבה ונשוב לפרש את פסוק כ"ו ותקופתן של ארבע מאות שמונים ושלוש השנים. אף כי אין איש יודע ממתי להתחיל לספור את השנים הללו, או באם כוונת הנבואה לשנים הנמשכות ברצף, פרשנים רבים מנסים להראות שהם יודעים בוודאות מהי כוונת נבואתו של דניאל. למשל, רבים  מהפרשנים הנוצריים טוענים שדניאל מדבר על גזרתו של ארתחשסתא,

"וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן, שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ--יַיִן לְפָנָיו; וָאֶשָּׂא אֶת-הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ, וְלֹא-הָיִיתִי רַע לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים, וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה--אֵין זֶה, כִּי-אִם רֹעַ לֵב; וָאִירָא, הַרְבֵּה מְאֹד. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה; מַדּוּעַ לֹא-יֵרְעוּ פָנַי, אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, עַל-מַה-זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וָאֶתְפַּלֵּל, אֶל-אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ--אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם-יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ:  אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל-יְהוּדָה, אֶל-עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי--וְאֶבְנֶנָּה. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, עַד-מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ--וּמָתַי תָּשׁוּב; וַיִּיטַב לִפְנֵי-הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן. וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ--אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר:  אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי."

                                                                                                           נחמיה ב'.א-ח                                                                                                                  

תאריך האירוע הנ"ל הוא חודש ניסן, שנה 445 לפני הספירה. נוצרים רבים טוענים שבתאריך זה מנבא דניאל על הזמן המדויק בו נצלב ישוע. ישנן כמה בעיות עם פירושם זה. ראשית דבר, דניאל אומר שאחרי ארבע מאות שמונים ושלוש שנה המשיח ייכרת. לפני שנדון במשמעותו של 'המשיח ייכרת', הבה ונשים לב למילה "וְאַחֲרֵי". מילה זו אינה מורה על זמן מדויק, זאת אומרת הקורא אינו יודע לבטח מתי 'אחרי ארבע מאות שמונים ושלוש שנה'. האם כוונתו של דניאל היא לזמן המיידי אחרי התקופה של ארבע מאות שמונים ושלוש השנים, שנה אחריה, או אפילו מאה שנה אחריה? פשוט אין לדעת. ישנה נטייה בקרב הנוצרים לומר שהמשיח נצלב מיד אחרי סיום ארבע מאות שמונים ושלוש השנים. הם מפרשים זאת כדלקמן: ששים ותשע שָׁבֻעִים הם 483 שנה, ועד כה פירושם נכון, אך טעותם מתחילה כאשר הם אומרים ש- 483 שנה שווים ל-173,880 יום. ראשית, אין סיבה לספור ימים. אך הפרשנים הנוצריים רוצים להמיר שנים לימים מפני שלפי דעתם, ללא המרה, נכשלת נבואתו של דניאל. לטענתם, יש הבדל בין שנה תנ"כית לשנה לועזית. הדבר נכון אם מדובר בזמן לטווח קצר, אך אין זה נכון אם מדובר בזמן לטווח ארוך. טעותם היא בזאת, שלטענתם יש בשנה תנ"כית 360 יום, אך אין הדבר כך! אין בידם הסמכות לקבוע טענה זו! על פי היהדות, יש בשנה רגילה 354 יום, כי חודש תנ"כי מבוסס על הלבנה. מאחר ומחזור הלבנה הוא 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו-3.3 שניות - שנה תנ"כית היא בת 354 יום. צ"ל שיש חודשים בשנה הכוללים 29 יום ויש הכוללים 30 יום. אותם פרשנים נוצרים טעו בחישובם ששנה תנ"כית היא, 30 X 12 =360.

הידע הנפוץ הוא שבשנת חמה יש 365.25 יום. היות ובני ישראל יצאו ממצרים באביב, חייב על פי התורה שחודש ניסן תמיד ימצא באביב. במילים אחרות, קורבן הפסח, וכמובן חג המצות חייבים להיות באביב ולא בכל עונה אחרת.

"שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם—לָיְלָה"                                           

                                                                                                                  דברים ט"ו.א

 לולי התיקון בלוח השנה התנ"כי, אזי חודשים, ולכן גם החגים היו בקביעות זזים אחורה  11 ימים בכל שנה, וכך יימצאו בעונות שונות. כדי למנוע זאת, נוסף עוד חודש בן 30 יום – אדר ב' בכל שבע פעמים בתוך תשע עשרה. כלומר, בתוך מחזור של 19 שנה, שנה ה-3, 6, 8, 11, 14, 17, 19, יש חודש נוסף (אדר ב')  ובכל השנים הללו יש 384 יום.

עצם העובדה שקיים תיקונו של חודש אדר ב' מראה שאין צורך להמיר שנים לימים כדי לפענח את נבואתו של דניאל. גם אם מדובר ביותר משנה או שנתיים, נותר מספר ימים זהה בשנה תנ"כית כבשנת חמה.

הבה ונשוב לדון בפסוק כ"ו של פרק ט'. הקב"ה אמר לדניאל,

"וַיֹּאמֶר, לֵךְ דָּנִיֵּאל:  כִּי-סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים, עַד-עֵת קֵץ."  

דניאל י"ב.ט

ייתכן שלא ניתן להבין את התאריכים והחישובים. אך ניתן לומר זאת כך: אחרי תקופתן של 483 השנים, ייכרת המשיח. המילה "לכרות" קשורה למילה "ברית". לכן יקריב המשיח את חייו כדי לכרות ברית. באיזו ברית מדובר? ברית שלום -  שלום בין הקב"ה לאנושות. ישעיה הנביא מדבר על הסיבה בגללה זקוקים אנו למשיח – כדי לעשות שלום בינינו לאלוקים.

"הֵן לֹא-קָצְרָה יַד-יְהוָה, מֵהוֹשִׁיעַ; וְלֹא-כָבְדָה אָזְנוֹ, מִשְּׁמוֹעַ.  כִּי אִם-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם, הָיוּ מַבְדִּלִים, בֵּינֵכֶם, לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם; וְחַטֹּאותֵיכֶם, הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם--מִשְּׁמוֹעַ."

                                                                                        ישעיה נ"ט.א-ב

ברור מהפסוק הנ"ל שיש לאנושות צורך להיגאל. מסיבה זו מכריז הנביא ישעיה  בסוף הפרק,

"וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב--נְאֻם, יְהוָה. וַאֲנִי, זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה--רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ:  לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר יְהוָה, מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם."

ישעיה נ"ט.כ-כ"א

דניאל ממשיך בפסוק כ"ו ואומר שהמשיח, בהקריבו את עצמו כקורבן, "יִכָּרֵת מָשִׁיחַ וְאֵין לו", זאת אומרת, לא בעבורו אלא עבור אחרים. היות והמשיח הוא צדיק גמור וחף מכל פשע, אין למשיח צורך בגאולה, לכן המשיח צדקנו מתאים וראוי להיות גואלנו. הפסוק מסיים עם המילים,

"וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא, וְקִצּוֹ בַשֶּׁטֶף, וְעַד קֵץ מִלְחָמָה, נֶחֱרֶצֶת שֹׁמֵמוֹת."

ממשפט זה אנו למדים על הנקודה החשובה ביותר בנוגע לחישוב הזמן, והיא שהמשיח יבוא כדי לגאול את האנושות לפני חורבן הבית השני, דהיינו, שנת 68 לספירה.

במאמר הבא בעז"ה, נדון בקשר בין החלק השני של פסוק כ"ו לבין פסוק כ"ז.

חזרת על מאמר י'

א)     דניאל ניבא שיעברו ארבע מאות ותשעים שנה עד הגאולה אותה יביא ה' לעולם.

ב)      השנים הללו לא יעברו ברציפות. זאת אומרת, יהיו פערים של זמן בין ארבע מאות ותשעים השנה.

ג)       צ"ל שארבע מאות שמונים ושלוש שנה עברו, לפיכך נותרו עדיין שבע שנים.

ד)      שבע השנים הסופיות תתחלנה כאשר משיח השקר יכרות ברית.

ה)     דניאל מגלה לקורא שהמשיח האמיתי יבוא בפעם הראשונה כדי להקריב את נפשו כקורבן הפסח, ויעשה זאת לפני חורבן הבית השני.

ו)       אחרי שהמשיח יקריב את נפשו תיחרב ירושלים ועם ישראל יוגלה מארצו.