בס״ד

בס״ד

Hebdate

עמוס א

נבואתו של עמוס חלק א

פרק א פסוקים א-ב

אדִּבְרֵי עָמוֹס אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ:

 

הנבואה הזאת היא הוכחה לכך שהקב"ה משתמש באנשים רגילים כדי להגשים את רצונו. עמוס היה נוקד וקוטף מכפר ביהודה, דרומית לירושלים, בשם תקוע. עמוס לא היה כוהן או ממשפחה חשובה, ובכל זאת ה' קרא לו להיות נביאו. הוא חי במאה ה-8 לפני הספירה וניבא בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתיים לפני הרעש. עמוס לא ניבא לזמן רב, אולי לשנה אחת או שנתיים, אבל מילותיו היו ראויות, בגלל השחיתות שנמצאה לא רק ביהודה ובישראל, אלא גם בעולם. אחרי הפסוק הראשון, שמספק לקורא קצת רקע, מיד מתחיל עמוס לדבר דברי ה'. אף על פי שהנביא מדבר על המצב בזמנו,  אין ספק שיש לדבריו גם השלכות על אחרית הימים.

ב וַיֹּאמַר יְהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל׃

כאשר עמוס התחיל להינבא הוא מתאר את הקב"ה עם המילים "יי מציון". הפסוק השני שירי, כי יש בו ראיה של מקבילות: "ציון" מקבילה ל"ירושלים" ו"ישאג" מקבילה ל"יתן קולו". המונח "ציון" קשור לגאולה, ולשונו של הפסוק הנ"ל מאוד דומה למה שיואל הנביא אמר:

וַיהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וַיהוָה מַחֲסֶה לְעַמּוֹ וּמָעוֹז לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃ (יואל ד, טז).

לפיכך מגלה הנביא שכדי להקים את מלכות ה' בירושלים (ציון), קודם יבוא משפט מהשמים על העולם הזה. איפה ייפול המשפט הזה תחילה? התשובה היא: על ארץ ישראל, כי רבי שמעון אומר:

כִּי עֵת הָחֵל הַמִּשְׁפָּט מִבֵּית אֱלֹהִים וְאִם-מִמֶּנּוּ רִאשֹׁנָה מַה-תִּהְיֶה אַחֲרִית הַמַּמְרִים אֶת-בְּשׂוֹרַת אֱלֹהִים׃   (האיגרת הראשונה לשמעון ד, יז).

ז"א שהקב"ה יתחיל להעניש את עמו לפני שיפנה לגויים, מדוע? אלוקים ברא את עם ישראל כדי להיות לאור גויים (ראה ישעיהו מט, ו). לכן מטרתו של העונש על עם ישראל היא לא להשמיד אותו, חס ושלום, אלא לגרום לו לחזור בתשובה ולמלא את תפקידו. בקשר למשפט הזה עמוס אומר, "וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל". המקומות הללו מייצגים את המקומות הכי טובים בארץ המובטחת. בימי עמוס ממלכת יהודה וממלכת ישראל שגשגו מכמה בחינות. למשל, במשך הזמן הזה היה שלום וגם הכלכלה הייתה חזקה.  מה שעמוס גילה לעם הוא שאף כי באופן גשמי הכול נראה טוב, זה לא אומר שהכול טוב מבחינה רוחנית. מסרו של עמוס דומה למילותיו של הרב שאול שאמר,

כִּי בְאָמְרָם שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה יָבֹא עֲלֵיהֶם הַשֶּׁבֶר פִּתְאֹם כְּחֶבְלֵי יוֹלֵדָה וְלֹא יוּכְלוּ הִמָּלֵט׃ (הראשונה אל התסלוניקים ה, ג).

אפשר לסכם את שני הפסוקים הראשונים בכך שהקב"ה בחר באיש רגיל ללא קשר למנהיגות ממשלתית או דתית כדי לתת את מסרו לעולם. אולי באחרית הימים, כאשר תהייה שחיתות גדולה בארץ, ה' גם יבחר במישהו שאנשים לא רואים בו חשוב, אבל בכל זאת הקב"ה ישתמש בו כדי להכריז את מסרו.

פרק א פסוק ג – פרק ב פסוק ג

בקטע הזה מתחיל עמוס להכריז את משפט ה' על הגויים. חשוב לציין שכל הגויים שמוזכרים בקטע הזה גובלים בארץ ישראל. הגויים מזוהים לפי המיקום שלהם. המקומות הם: דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב.

ג כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת-הַגִּלְעָד׃ ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּבֵית חֲזָאֵל וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד׃    ה וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה אָמַר יְהוָה׃

בכל הקטע הזה עמוס משתמש בשיטה מיוחדת: "על שלושה פשעי...ועל ארבעה לא אשיבנו". רוב הפרשנים מפרשים את המשפט הזה שלוּ היו רק שלושה פשעים אז הקב"ה לא היה מעניש אותו, אבל מפני שיש את הפשע הרביעי, עתה ה' יעניש (רש"י אומר, ואם יותר לא יוותר, וכאן כך הוא כבר נהגתי עמהם כמדותי לוותר להם על שלש פעמים ואם יש יותר כל שכן שיש בכלל המרובה המועט. על פשע רביעי אין עלי עוד להשיבו ריקם מלהשיב לו גמול). יש פירוש אחר אשר מתנגד לראשון. לפי הפירוש הזה צריך לחבר את המספרים שלוש וארבע כדי להגיע למספר שבע. משמעותו של המספר שבע היא קדושה, לפיכך הקב"ה ישפוט את כל המקומות הללו מפני שהוא קדוש. במילים אחרות, דרך משפטו אפשר לראות את קדושתו של אלוקים.

עמוס מגלה שהקב"ה ישפוט את ארם (סוריה) בגלל האופן שהיא פגעה בגלעד. בנבואה הזאת משתמש עמוס במילה "דמשק", בירתה של ארם. הקב"ה כועס על דמשק כי היא תקפה את גלעד כדי לקחת את הקציר של תושביה (דושם). בפסוק הבא הקורא לומד איך הקב"ה העניש את דמשק. כתוב שהקב"ה שלח אש בבית חזאל. אנו לומדים מספר מלכים וספר דברי הימים שחזאל ובנו בן-הדד היו מלכי ארם. גם כתוב שהאש אכלה את ארמנות בן הדד. כמובן שהפסוק לא מדבר על אש אמיתית כי בפסוק הבא עמוס אומר שארם לא תהיה מסוגלת להגן על עצמה (וְשָׁבַרְתִּי בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק) ותאבד את שלטונה (וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן). בסופו של דבר ארם הלכה לגלות (וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה).

עמוס ממשיך להינבא ואומר,

ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם׃    ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ׃    ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה׃ 

הנבואה הזאת דומה מאוד לנבואה הקודמת. הקב"ה כועס על עזה מפני שבמשך חורבן בית ראשון אנשי עזה תפסו את הפליטים מיהודה והסגירו אותם לאדום (שותפתה של בבל). בנבואה הזאת מוזכרות ארבע מחמש הערים הפלשתיות (עזה, אשדוד, אשקלון ועקרון). צ"ל שיש קשר בין הפלשתים לאדום. עובדיה הנביא בנבואתו מזכיר אותו עניין כאשר הוא אומר,

יד וְאַל-תַּעֲמֹד עַל-הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת-פְּלִיטָיו וְאַל-תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה׃    טו כִּי-קָרוֹב יוֹם-יְהוָה עַל-כָּל-הַגּוֹיִם  כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ׃ (עובדיה יד, טו).

ז"א באותו אופן שעם ישראל סבל גם אדום יסבול (לפי עובדיה) וגם הפלשתים (לפי עמוס), זו הכוונה של המשפט, "וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה".

עמוס ניבא גם על לבנון,

ט כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי-צֹר וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים׃    י וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת צֹר וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ׃ 

גם בנבואה הזאת הקב"ה כועס על צור מפני שהוא השתתף בגלות בבל נגד עם ישראל. בפסוק ט' כתוב "וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים" זה מתייחס לברית בין המלך שלמה למלך חירם.

עמוס בנבואה הבאה מדבר נגד אדום.

יא כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח׃    יב וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּתֵימָן וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בָּצְרָה׃ 

כמו ברוב הנבואות, מוזכרים בפרק הזה גלות בבל והשתתפות הצבא הבבלי נגד עם ישראל. לגבי המשפט נגד אדום נזכרות הערים העיקריות שלה: תימן ובצרה. עמוס אינו הנביא היחיד שהזכיר את תימן. עובדיה, ירמיהו ויחזקאל גם נבאו עליה:

ט וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת-אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל׃    י מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם׃  (עובדיה ט-י).

ז לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם׃ (ירמיהו מט, ז).  

יב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם׃    יג לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ׃    יד וְנָתַתִּי אֶת-נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי וְיָדְעוּ אֶת-נִקְמָתִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃ (יחזקאל כה, יב-יד).

גם ישעיהו הנביא ניבא על משפטה של אדום בזמן ביאת המשיח באחרית הימים,

א מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ׃    ב מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת׃    ג פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין-אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל-בְּגָדַי וְכָל-מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי׃    ד כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה׃    ה וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי׃    ו וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם׃ (ישעיהו סג א-ו). 

הפרק הראשון מסתיים במשפט נגד בני עמון,

יג כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי-עַמּוֹן וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם׃    יד וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה׃ טו וְהָלַךְ מַלְכָּם בַּגּוֹלָה הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו אָמַר יְהוָה׃

מפסוק י"ג אפשר להבין כמה גדול הרוע של בני עמון. כתוב שהם בקעו את הבטנים של נשים בהריון, מדוע? רש"י אומר,

"...שלא ישאר  יורש שיערער על הנחלה וכן אומר (ירמיה מ"ט, א) 'לבני עמון כה אמר ה' הבנים אין לישראל אם יורש אין לו..."

המעשה האכזרי נעשה כדי להרחיב את הגבולות שלהם בתוך ארץ ישראל. גם היום יש את אלה שרוצים לקחת חלקים מיהודה ושומרון כדי להקים מדינה לאויבים של העם היהודי. הקב"ה הגיב על מעשי בני עמון ובסופו של דבר גם עמון הלך לגלות.

הגוי האחרון המוזכר בקטע הזה הוא מואב,

א כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם לַשִּׂיד׃    ב וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר׃    ג וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט מִקִּרְבָּהּ וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ אָמַר יְהוָה׃  

כמו בני עמון, גם מואב הוא עם אכזרי. מואב לא רק הרגה את מלך אדום. היא  שרפה את עצמותיו והשתמשה בהן כסיד. יש האומרים שהפעולה הזאת מראה בוז ואי כבוד.  הנבואה הזאת יותר חמורה מהקודמת כי הקב"ה לא שלח את מואב לגלות, אלא הרג אותה ואת וכל שריה.

עד כאן, חוץ מפסוק ב, כל הנבואות הללו מתארות משפט מהשמים על הגויים מסביב לארץ ישראל. ברור לגמרי שעם ישראל לא היה אור לשכנים שלו. עם ישראל לא חי באופן שגרם לגויים לומר, "כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם׃" (זכריה ח, כג).

סיכום עמוס חלק א'

צ"ל שהקב"ה ברא את העולם לא רק עם חוקים טבעיים אבל גם עם חוקים רוחניים. הבסיס של החוקים הרוחניים הוא עם ישראל. הקב"ה ברא את עם ישראל כדי להיות המתווך בין אלוקים לגויים. זאת כוונתו של הפסוק "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג).  ז"א בלתי אפשרי שהברכה הכי גדולה – מלכות האלוקים – תבוא אם עם ישראל לא יהיה במערכת יחסים טובה עם ה'. אף על פי שיש רמז למשפט על עם ישראל בפסוק ב', העונש על יהודה ועל ישראל לא באמת מוזכר אלא לאחר כל הנבואות שמתארות את המשפט על כל הגויים, מדוע? על מנת ללמד שעם ישראל, כמנהיגו של העולם, גם יקבל חלק מעונשם, מפני שהוא אחראי על כל הגויים. העניין הזה הוא נושאו של המאמר הבא.