בס״ד

בס״ד

Hebdate

עמוס ד

נבואתו של עמוס חלק ד' פרק ד

משפטו של ה' הוא הנושא העיקרי בנבואתו של עמוס. אחד הגורמים שהשפיע על המצב הרוחני של עם ישראל היה שנשים דרשו מבעליהן דברים גשמיים שלא היו לפי רצונו של אלוקים, אלא מהיצר הרע שלהן. הנשים הללו היו דומות מאוד לנשי שלמה,

 

ד וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו...(מלכים א יא, ד)

פרק ד' פותח באותן מילים של הפרק הקודם (מחוץ למילה "את") "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה". כבר למדנו ש"הדבר הזה" היה יציאת מצרים. ברור שהקב"ה הביע את אהבתו באופן מיוחד לעם היהודי בזמן יציאת מצרים ולאחר מכן. ולמרות זאת לא רואים בהתנהגותו של עם ישראל תגובה נאמנה לאהבה הזאת. אדרבה, עמוס אומר  בקשר לעם,   

א שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה׃ (עמוס ד, א)

"פרות הבשן" לפי חז"ל: "הם נשי השרים בשומרון, ועל כי היו מתענגים ושמנות מרוב כל המשילו אל הפרות הרועות בבשן במרעה שמן, שהן שמנות ובריאות בשר" (ראה מצודת דוד). עמוס אומר שהן דרשו מבעליהן שתייה, "הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה". בהקשר הזה כוונתה של המילה "שתייה" היא "החיים הטובים" – בהתאם להבנתו והשקפתו של העולם, ובהחלט לא לפי דבר ה'!  כדי להשיג  את הדברים היקרים הללו, אשר היו בניגוד לדברים הרוחניים, בעליהן לא קיימו את מצוות התורה אלא  "הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים". כמובן, ההתנהגות הזאת לא הייתה המטרה שהקב"ה גאל את עמו ממצרים. לפיכך עמוס ממשיך לדבר ואומר,   

ב נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה׃ (שם פסוק ב)

כאן עמוס מגלה לעם ישראל לא רק את העובדה שהמשפט שיגיע, אבל גם כמה פרטים בנוגע למשפט הזה. שוב הקורא לומד שהעונש יגיע מפני שהאלוקים קדוש "נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּקָדְשׁוֹ". יש השואלים, לגבי הנקודה הזאת, "איפה חסדו של ה'?". מאוד מסוכן לפלוני לחשוב שחסדו של ה' גורם לאלוקים להתעלם מהחטאים. חסדו של ה' מופנה לאלה שמגיבים למסרם של הנביאים וחוזרים בתשובה, כמו שכתוב כמה פעמים בפרק הזה. הפסוק הנ"ל אומר שהעם, בכוחו הרב של אויביו, ילך לגלות. כתוב בפרק הקודם שהקב"ה ישתמש בפלשתים ובמצרים כדי שהוא, ישתבח שמו, ישפוט עליהם את חרון אפו (ראה ג, ט). לכן האויב יתפוס את ישראל, "וְנִשָּׂא אֶתְכֶם", באופן מאוד אכזרי, בווים, "בְּצִנּוֹת", ובסופו של דבר, "וְאַחֲרִיתְכֶן", שהם ייסעו באוניות, "בְּסִירוֹת דּוּגָה", לגלות. בפסוק הבא עמוס ממשיך לתאר את המשפט,

ג וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה נְאֻם-יְהוָה׃ (שם פסוק ג)

האויב יפרוץ לעיר דרך החומות כדי להילחם בישראל. עמוס לא מתאר רק כמה מקומות בחומות שהאויב נכנס דרכם, אלא שכאשר אישה תרצה לברוח מהעיר תהייה פירצה נגדה "וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ". אפשר לפרש את החצי השני של הפסוק בכמה דרכים. יש מחלוקת על אודות הפירוש הנכון של המילה "הַהַרְמוֹנָה". יש מפרשים שאומרים שמשמעות המילה היא "גאווה". לכן לפי הפירוש הזה יש דגש על הגאווה של עם ישראל שגרמה לו להתנהג באופן שהוא עשק ורוצץ את העניים. לפי הפירוש השני משמעותה של המילה הנ"ל היא "בית הנשים אצל העשירים" (אבן שושן). ז"א המשפט בא על עם ישראל כי בשומרון היה לגברים בית מיועד לנשים כמו הרמון (נשי ההרמון) ששימש למעשי זימה.  כך מתאר עמוס את הפריצות שמילאה את ישראל.

בשני הפסוקים הבאים, עמוס שוב מלמד שהגורם למעשים הרעים הללו הוא עבודה זרה.        

ד בֹּאוּ בֵית-אֵל וּפִשְׁעוּ הַגִּלְגָּל הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם׃    ה וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ  כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

מה שעמוס, כביכול, מצווה את בית אל ואת הגלגל לעשות הוא לפשוע, ז"א להמשיך בעבודה זרה. ודאי שהנביא לא באמת רוצה שהם ימשיכו בפשעים, לכן מדוע הוא אומר דבר כזה? כי עמוס יודע שעם ישראל לא יחזור בתשובה עד שהוא יחווה את המשפט החמור מהקב"ה. בפסוקים הנ"ל יש תוכחה על עבודה זרה. הדבר הראשון הוא, שהמקום הנכון להביא לשם את המעשר הוא עה"ק ירושלים, ולא בית אל ולא גלגל. הדבר השני כתוב בתורה,

יח לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ דַּם-זִבְחִי וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי עַד-בֹּקֶר׃ (שמות כג, יח)

עמוס מגלה שהיה מנהג של עבודה זרה לאכול מהזבח ג' ימים ולאחר מכן לתת את מה שנשאר לאלוקים. מה שאין כן רצונו של ה'. התורה אומרת שפלוני חייב להקריב (לשרוף) מה שהוא לא אכל לפני הבוקר של היום הבא. גם מותר בעבודה זרה להשתמש בלחם שהיה חמץ, אבל לפי התורה אסור להכניס חמץ לשטח של בית המקדש. מפני שעם ישראל לא צייתו להוראות של הקב"ה הם יקבלו עונש. גם אפשר לראות גאווה בתוך העם. כאשר עמוס מדבר על קורבנות נדבות הוא אומר שהעם יקרא לאנשים אחרים כדי להכריז על הנדיבות שלהם "וְקִרְאוּ נְדָבוֹת הַשְׁמִיעוּ" . התנהגות כזאת הייתה בניגוד למה שישוע לימד,

 א הִשָׁמְרוּ לָכֶם מֵעֲשׂוֹת צִדְקַתְכֶם לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם לְהֵרָאוֹת לָהֶם כִּי אִם-כֵּן אֵין-לָכֶם שָׂכָר מֵאֵת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם׃ ב לָכֵן בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה אַל-תָּרִיעַ לְפָנֶיךָ בַּשׂוֹפָר כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַחֲנֵפִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָרְחֹבוֹת לְמַעַן יְהַלֲלוּ אוֹתָם הָאֲנָשִׁים אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם הֵמָּה נָשְׂאוּ אֶת שְׂכָרָם׃ ג וְאַתָּה בַּעֲשׂוֹתְךָ צְדָקָה אַל-תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ אֵת אֲשֶׁר עֹשָׂה יְמִינֶךָ׃ ד לְמַעַן תִּהְיֶה צִדְקָתְךָ בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא [בַּגָּלוּי] יִגְמְלֶךָ׃ (מתי ו, א-ד)

הפסוק הנ"ל מסתיים במילים "כִּי כֵן אֲהַבְתֶּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה". כאן עמוס מגלה שהעם התנהג בהתאם למה שהוא, העם, אוהב לעשות ולא בהתאם למה שהקב"ה אוהב. בסוף הפסוק כתוב "נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה". מטרתו של הביטוי הזה היא להזכיר לעם שה' הוא הקובע ולא העם. הביטוי גם מראה שיש לאלוקים הכוח כדי להעניש את עמו.  

שאר הפרק עוסק בתיאור של העונש/המשפט שיהיה על עמו.

ו וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם בְּכָל-עָרֵיכֶם וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה׃ (עמוס ד, ו)

הקב"ה אומר שיהיו לעם ישראל שיניים נקיות "נִקְיוֹן שִׁנַּיִם". משמעותה של האמירה הזאת היא שלא יהיה בשר בעריהם. בשר שווה לתענוג, ולפיכך עבודה זרה לוקחת את השמחה מאנשים. המשפט יהיה כל כך חמור שלא רק הדברים שגורמים לאדם שמחה יילקחו, אלא גם הדברים הבסיסיים יילקחו ממנו "וְחֹסֶר לֶחֶם בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם". צ"ל שלחם, לפי התנ"ך, מביע את היסודות של החיים. זאת הסיבה שישוע מנצרת אמר, "אני הוא לחם החיים" (ספר הבשורה-יוחנן ו, לה). באותו אופן שלחם הוא דבר בסיסי בעולם הזה, משיח צדקנו (לחם החיים) הוא היסוד לעולם הבא (מלכות ה'). הפסוק מסתיים עם המילים שיחזרו על עצמן חמש פעמים "וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה" (פסוקים ו, ח, ט, י, יא). ברור כאן, וכל פעם נוספת, שעם ישראל – קשה עורף הוא. בשני הפסוקים הבאים יש תאור עוד יותר קשה של המשפט.        

ז וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת-הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל-עִיר אֶחָת וְעַל-עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר-לֹא-תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ׃    ח וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל-עִיר אַחַת לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא יִשְׂבָּעוּ וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה׃

אנו למדים מחז"ל כי כאשר מופיע בתנ"ך המושג "גשם" כוונתו של המחבר היא "ברכה". צ"ל שברכות לא באות סתם, אלא הן תוצאה של נאמנות לאלוקים. הקב"ה צווה לנו להפריש את המעשר, לא מפני שהוא צריך את זה, כי אם כדי לתת לנו את האפשרות להפגין את נאמנותנו, וכדי שבסופו של דבר אנו נהיה מבורכים. זהי כוונתו של הנביא מלאכי,

י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי׃ (מלאכי ג, י)

עמוס אומר לעם ישראל כי בגלל חוסר נאמנותו לא יהיה גשם בזמן הכי חיוני ליבול "שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר". הקב"ה, כדי להוכיח לעם שהוא לא יברך אותו, אמנם ימטיר גשם,  אבל לא במקומות הנכונים. המטר יהיה רק בחלק שלא באמת יביא תועלת. למשל, על הכבישים ועל הבניינים, אבל לא על השדות או על גינות. זוהי משמעותו של המשפט "וְהִמְטַרְתִּי עַל-עִיר אֶחָת וְעַל-עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר-לֹא-תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ". עמוס גם מגלה שאפילו במקום שיש גשם, הוא לא יהיה מספיק. למשל, בעיר מסוימת יהיה גשם, אבל כאשר אנשים יבואו לשתות לא ימצאו מספיק מים "וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל-עִיר אַחַת לִשְׁתּוֹת מַיִם וְלֹא יִשְׂבָּעוּ". עמוס מתאר מצב אמיתי שלא יכול לקרות בטבע באופן רגיל. התשובה היחידה  לשאלה מי גרם לזה, היא: הקב"ה. בכל זאת אנשים לא יחזרו בתשובה "וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה".

שוב המצב יהיה עוד יותר קשה,      

ט הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה׃ (עמוס ד, ט)

עמוס אומר בפסוק הנ"ל שאם יש חלק מהקציר שישרוד – למרות שאין מספיק מים – מה שנשאר יקבל מחלה. המילים "בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן" מביעות שתי מחלות דומות מאוד לפטרייה ועובש. במקרה שמשהו ישרוד אפילו אחרי כל זה, שוב העם לא ייהנה מהיבול הזה. מדוע? מפני שהארבה, "הַגָּזָם", יאכל אותו. שוב בכל זאת אנשים לא יחזרו בתשובה "וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה".

י שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם וּבְאַפְּכֶם וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה׃ (שם פסוק י)

בפסוק הנ"ל מסופר כי עם ישראל התנהג בדומה מאוד לאבותינו. כתוב הרבה פעמים בתורה שכאשר היה רעב בארץ כנען, הם חיפשו אוכל במצרים. אבל מה שקרה פה לא דומה למה שקרה בימיו של יעקוב. יעקב שלח את בניו למצרים והם מצאו אוכל (בזכותו של יוסף, באמצעותו של ה'). מה שאין כן בימיו של עמוס. עמוס אומר שהבחורים שירדו למצרים ייתקלו בדֶבר או ייהרגו בחרב ואפילו סוסיהם ילכו לאיבוד. הם לא יצליחו בשום דבר, וגם יהיה מוות בתוך עריהם "וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם וּבְאַפְּכֶם". שוב בכל זאת אנשים לא יחזרו בתשובה "וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה".

בפסוק הבא הקורא לומד שבאמצעות המשפט הקשה והחמור הזה, המצב בערי ישראל ייהפך למשהו יותר גרוע ממה שקרה לסדום ועמורה,

יא הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה׃ (שם פסוק יא)

השאלה שמתבקשת היא, למה יש היום את מדינת ישראל, אבל סדום ועמורה לא קיימות? התשובה היא, שלולא פעל הקב"ה באופן מיוחד, גם ישראל היתה מושמדת לגמרי. אולם אנו למדים מהפסוק הנ"ל שבזכותה של הברית יציל הקב"ה את ישראל "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה". יש אומרים שהקורא צריך להבין שיש למילה "ו" במשפט הזה משמעות של "אבל". רק בגלל ההבטחות שהקב"ה הבטיח לאבות, עם ישראל ייוושע. אך למרות חסדו של אלוקים, שוב האנשים לא יחזרו בתשובה "וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם-יְהוָה".

אף על פי שיש לאלוקים רחמים, הפסוק הבא אומר בוודאות שהמשפט הקשה והחמור הזה באמת יגיע לעם הנבחר.  

יב לָכֵן כֹּה אֶעֱשֶׂה-לְּךָ יִשְׂרָאֵל  עֵקֶב כִּי-זֹאת אֶעֱשֶׂה-לָּךְ הִכּוֹן לִקְרַאת-אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל׃ (שם פסוק יב)

הפרק  הזה מסתיים בתיאור כוחו של ה'.

יג כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה-שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ (שם פסוק יג)

עמוס גם אומר שהקב"ה יודע את דיבורו של אדם "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה-שֵּׂחוֹ". אולי כוונתו של המשפט הזה היא המחשבות של אדם או תוכניתו שהוא מתכוון לעשות. הרעיון כאן מאוד דומה למה שאנחנו מתפללים כל בוקר בפסוקי דזמרה:

"יְיָ הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם, הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת יְיָ הִיא תָקוּם: עֲצַת יְיָ לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:"

בנוסף נמצא בפסוק הנ"ל הביטוי "עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה" (חושך). עמוס ר"ל שהקב"ה יכול לשנות את המציאות הנוכחית למציאות חדשה ברגע אחד. הנקודה היא שאף שהכול טוב ויפה,  לפי השקפתו של פלוני, ה' יכול להביא את משפטו ללא סימנים מוקדמים. המילים האחרונות של הפסוק הן "וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ". מילים אלה מביעות את ריבונותו של הקב"ה ויכולתו לשפוט את העולם.