בס״ד

בס״ד

Hebdate

עמוס ה

נבואתו של עמוס חלק ה' פרק ה

א שִׁמְעוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (עמוס ה, א)

הפרק הזה פותח באותן מילים כמו בפרקים ג וד. צריך לזכור שהפועל "לשמוע" דורש תגובה נאמנה מהשומע. בפסוק הנ"ל השתמש עמוס במילה "קינה" כדי להדגיש את המצב העלוב, מבחינה רוחנית, שנמצא בו העם. המילה "קינה" מביעה שיר אבל או מספד. היא מופיעה י"ג פעמים בנבואות של ירמיהו ויחזקאל, כאשר הם ניבאו על גלות בבל וחורבן הבית הראשון. עמוס ר"ל שבגלל התנהגותו של העם, הקב"ה עומד להעניש את עמו בצורה חמורה. כל כך חמורה שעמוס ממשיך ואומר,

ב נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַל-אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ׃ (שם פסוק ב)             

כאן עמוס מגלה שהממלכה הצפונית לא תקום שוב. אך כוונתו היא שלא תקום עוד ממלכת ישראל שתהיה נפרדת מממלכת יהודה. בוודאי, באחרית הימים משיח צדקנו יאחד את ישראל כולה (ראה הפטרת ויגש). הגמרא במסכת ברכות  דנה על הפסוק הנ"ל.

"אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. במערבא מתרצי הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל" (דף ד' עמוד ב')

כדאי לדחות את הפירוש הזה מהגמרא. אף על פי שהקורא מוצא עידוד מהפירוש הנ"ל, זאת לא כוונתו של עמוס. הגמרא לא מתעסקת בכלל בחצי השני של הפסוק, "נִטְּשָׁה עַל-אַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ". המשפט הזה לא מביע שום תקווה לקורא כמו שהגמרא מפרשת. רק כאשר הקורא מגיע לפסוק הבא, הוא מגלה רמז על כך שעמוס לא מנבא על אודות סופה של ישראל באופן מוחלט.

ג כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הָעִיר הַיֹּצֵאת אֶלֶף תַּשְׁאִיר מֵאָה וְהַיּוֹצֵאת מֵאָה תַּשְׁאִיר עֲשָׂרָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל׃ (שם פסוק ג)

המילה "הַיֹּצֵאת" חשובה מאוד ועוזרת לקורא להבין את משמעותו של הפסוק. מצודת דוד אומר שהמילה מתייחסת למלחמה,

"העיר היוצאת אלף: שהיו יוצאים ממנה אלף אנשים לצבא, לא ישארו בה כי אם מאה"

במשמעותה של המילה "הַיֹּצֵאת" כלול גם המושג של גלות. העובדה שיש עשירית שנשארת היא הבסיס לתקווה. יש אומרים שהקורא צריך להבין מהמילים "מאה" ו"עשרה" שמשמעותן "המעשר". ז"א רק לאלה שנותנים לאלוקים את הכבוד שמגיע לו, יש סיבה לקוות. ברור שעמוס לא אומר שרק הנאמנים ישרדו, אלא שנאמנות היא מקורה של תקווה, והיא הבסיס לבוא הגאולה באחרית הימים. חשוב לציין שעמוס לא מלמד שעל ידי מעשים טובים עם ישראל ייגאל, אלא באמצעות חסדו של הקב"ה. זאת הסיבה שכתוב בפסוק הבא,         

ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לְבֵית יִשְׂרָאֵל  דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ׃ (שם פסוק ד)

הפסוק הנ"ל אומר לישראל איך היא צריכה להגיב לאלוקים. הביטוי "דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ" מלמד את העם שהקב"ה, ישתבח שמו, הוא מקור החיים, וכי העם לא יכול להשיג את החיים האלה בעצמו. במילים אחרות, ה' רוצה לראות את עמו מבקש ממנו, באמונה שלמה, את חסדו. חסדו של אלוקים הוא חיוני כדי להיכנס למצב שבו אפשר לעבוד את האלוקים. צ"ל שיש קשר ישיר בין עבודת השם לגאולה. זאת הסיבה שכתוב,

"...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים..." (שמות ג, יב)

עד כאן העם לא באמת דרש את האלוקים, אלא הוא עסק בעבודה זרה. הקב"ה מצווה את העם שהוא חייב להשתנות. איזה שינוי ה' מבקש?

ה וְאַל-תִּדְרְשׁוּ בֵּית-אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ  כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית-אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן׃    ו דִּרְשׁוּ אֶת-יְהוָה וִחְיוּ  פֶּן-יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין-מְכַבֶּה לְבֵית-אֵל׃ (עמוס ה, ה-ו)

בפסוק ה' משתמש עמוס במילה "לדרוש" כדי לעזור לקורא להבין כי הכוונה הנכונה של המילה "לדרוש" היא עבודת השם. עמוס אומר לעם שהוא חייב להפסיק את העבודה הזרה שמתקיימת בבית אל, בגלגל ובבאר שבע. ההתנהגות הזאת תשלח את העם לגלות, "כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה". הפסוק הנ"ל גם מלמד שעבודה זרה תגרום לעם לעשות חטאים נוספים, "וּבֵית-אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן". בפסוק ו' אפשר לראות שעבודת השם היא הפתרון היחיד שיחזיר את העם מהמוות הרוחני לחיים האמיתיים, "דִּרְשׁוּ אֶת-יְהוָה וִחְיוּ". שוב, אם עם ישראל לא יחזור בתשובה, הקב"ה ישלח לו עונש חמור "פֶּן-יִצְלַח כָּאֵשׁ בֵּית יוֹסֵף וְאָכְלָה וְאֵין-מְכַבֶּה לְבֵית-אֵל".

בפסוק הבא עמוס מדגיש את חוסר הנאמנות של העם,

ז הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ׃ (שם פסוק ז)            

ברור לגמרי מהפסוק הנ"ל שהעם לא מעוניין בכלל במשפט צדק. מהמשל שנמצא בפסוק הזה הקורא לומד שהעם משווה צדקה לאשפה. אין ספק שבגלל ההשקפה השגויה של העם, הקב"ה ירצה למשוך את תשומת לב העם ולהוכיח לו שהוא חייב לסמוך על דבר ה' ולא על ההבנה שלו. כמו שכתוב בספר משלי,

ה בְּטַח אֶל-יְהוָה בְּכָל-לִבֶּךָ    וְאֶל-בִּינָתְךָ אַל-תִּשָּׁעֵן׃  (משלי ג, ה)

כדי להראות לעם כמה גדול הוא, הקב"ה ישתבח שמו, אומר,       

ח עֹשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהֹפֵךְ לַבֹּקֶר צַלְמָוֶת וְיוֹם לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ הַקּוֹרֵא לְמֵי-הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ יְהוָה שְׁמוֹ׃    ט הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל-עָז וְשֹׁד עַל-מִבְצָר יָבוֹא׃ (עמוס ה, ח-ט)

צ"ל ש"כִימָה וּכְסִיל" הם שמות של שתי קבוצות כוכבים ידועות לעם. בימיו של עמוס אנשים חשבו שאלוקים הראה את חכמתו על ידי הסדר של הכוכבים. כמו שכתוב בתפילת ערבית,

"בָּרוּךְ אַתָּה ה'. אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בִּדְבָרו מַעֲרִיב עֲרָבִים. בְּחָכְמָה פּותֵחַ שְׁעָרִים. וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים. וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוכָבִים בְּמִשְׁמְרותֵיהֶם בָּרָקִיעַ כִּרְצונו. בּורֵא יום וָלָיְלָה. גּולֵל אור מִפְּנֵי חשֶׁךְ וְחשֶׁךְ מִפְּנֵי אור. וּמַעֲבִיר יום וּמֵבִיא לָיְלָה. וּמַבְדִּיל בֵּין יום וּבֵין לָיְלָה. ה' צְבָאות שְׁמו: אֵל חַי וְקַיָּם תָּמִיד יִמְלוךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים:"

בפסוק ח' אפשר גם לראות שלא האנושות היא שמסדרת את הבריאה, אלא אלוקים. כוונתו של הפסוק הנ"ל היא שאם ה' עושה את כל הדברים הללו, אז כדאי לסמוך עליו ולציית לו בכל דבר. עוד סיבה להיכנע לה' נמצאת בפסוק ט'. כאן הקורא לומד שהקב"ה יכול לנצח את הכול. "הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל-עָז". לפי מצודת ציון המילה "הבליג: עניין חוזק". לפיכך מצודת דוד מסביר, "הלא הוא (ה') מחזק שוד וחורבן על עם עז". החצי השני של הפסוק "וְשֹׁד עַל-מִבְצָר יָבוֹא" מגלה, לפי מצודת דוד, "וכן יבוא חורבן על מבצר שאתם בוטחים בו". אף על פי שהקב"ה נותן מספיק דוגמות כדי לבטוח בו, עדין העם לא רוצה את סדרו. במילים אחרות, במקום שהעם יתנהג לפי מידות טובות, הוא מעדיף לפעול בהתאם למידות רעות.          

י שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ׃ (שם פסוק י)

עמוס השתמש במילים חזקות כדי להביע עד כמה גדולה שאט-הנפש של העם. השאלה המתבקשת היא: מדוע העם מרגיש ככה? התשובה היא מפני שהוא חושב שהוא ירוויח מהפשע ולכן אינו רוצה לקבל תוכחה. זאת הסיבה שכתוב בפסוק הבא,  

יא לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם וְלֹא-תֵשְׁבוּ בָם כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָם׃    יב כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ: (שם פסוקים יא-יב)

שוב עמוס מדבר על אי צדק בארץ, במיוחד נגד המסכנים. מפני שהדלים לא יכולים להגן על עצמם הם היו למטרה של אלה השולטים עליהם. האנשים הללו השתמשו בכוחם כדי לקחת מה שיש לעניים. באמצעות ההתנהגות הזאת בנו העשירים את בתיהם המפוארים ונטעו את הכרמים שלהם. בפסוק י"א עמוס מגלה גם עיקרון משמעותי מאוד והוא שאין רווח, בסופו של דבר, ממעשים רעים. בפסוק י"ב עמוס מבהיר לשומע שהקב"ה יודע את הכול. לא רק שהעם מגביר את הפשע ואת החטא, הוא גם מעוות את המשפט. מדוע? כי העם אוהב ממון, "לֹקְחֵי כֹפֶר". עמוס אומר שכתוצאה מכך הקב"ה באמת יעניש את עמו.      

יג לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם  כִּי עֵת רָעָה הִיא׃ (שם פסוק יג)

כוונתו של הפסוק הנ"ל דומה מאוד למה שעובדיה הנביא אמר,

יב וְאַל-תֵּרֶא בְיוֹם-אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל-תִּשְׂמַח לִבְנֵי-יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל-תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה׃ (עובדיה יב)

יש גם פירוש אחר שאומר שאנשים יימנעו מלדבר נגד הרע, מפני שהם יפחדו שהמנוולים יזיקו גם להם (אבן עזרא).

בשני הפסוקים הבאים עמוס מגלה שוב מהי התגובה הנכונה הנדרשת מהעם,

 יד דִּרְשׁוּ-טוֹב וְאַל-רָע לְמַעַן תִּחְיוּ וִיהִי-כֵן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת אִתְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם׃    טו שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף׃ (עמוס ה, יד-טו)

בפסוק ו' נכתב משהו דומה למה שכתוב כאן, "דִּרְשׁוּ אֶת-יְהוָה וִחְיוּ". ההבדל בלשון מלמד את הקורא שהדרך לדרוש את הקב"ה היא "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב". בסוף פסוק ט"ו עמוס אומר, "אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף". השאלה המתבקשת היא, מדוע מופיעה המילה "אוּלַי" במשפט הזה? התשובה היא: כדי ללמד את הקורא שפלוני צריך לעשות את רצונו של הקב"ה לא כדי שהוא יקבל שכר, אלא כי זהו הדבר הנכון לעשות. כמו שכתוב בנבואתו של יונה,

ה וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ-צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד-קְטַנָּם׃    ו וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל-מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל-הָאֵפֶר׃    ז וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר  הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל-יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל-יִרְעוּ וּמַיִם אַל-יִשְׁתּוּ׃    ח וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן-הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃    ט מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד׃    י וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֵׂיהֶם כִּי-שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת-לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃ (יונה ג, ה-י)       

פסוק ט"ו מסתיים במילים "שְׁאֵרִית יוֹסֵף". אנו יודעים מההיסטוריה שבימיו של עמוס עם ישראל לא חזר בתשובה, ולאחר מכן הלך לגלות. למרות זאת יש עוד צורך בהטפת מוסר לעם ישראל, כדי שיחזור בתשובה ובעקבות זאת יחזור לאדמתו. יחזקאל הנביא מנבא שבאחרית הימים עם ישראל כן יחזור בתשובה,

כד וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם׃ כה וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם  מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם׃  כו וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר׃  כז וְאֶת-רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם׃  כח וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃ (יחזקאל לו, כד-כח)

לפי הקטע הבא נראה לקורא שהעם באמת התאבל על כל המעשים הרעים שלהם.

טז לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי בְּכָל-רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל-חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ-הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל-אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל-יוֹדְעֵי נֶהִי׃    יז וּבְכָל-כְּרָמִים מִסְפֵּד  כִּי-אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר יְהוָה׃ (עמוס ה, טז-יז)

בפסוקים הנ"ל נראה שיש חרטה בעם, אבל חרטה על מה? חשוב לציין שבפסוקים הללו מוזכרים האיכר והכרמים. הסיבה לכך היא לא כדי לומר שהעם עצוב על כל החטאים והפשעים, אלא מפני שהעונש מהקב"ה התחיל אצל השדות והכרמים. האיכרים והכורמים מתאבלים על היבול שהם איבדו בלבד ולא על אי צדק בארצם!

בפרק הזה יש גם מסר לצדיקים.      

יח הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת-יוֹם יְהוָה  לָמָּה-זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה הוּא-חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר׃    יט כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ׃    כ הֲלֹא-חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא-אוֹר וְאָפֵל וְלֹא-נֹגַהּ לוֹ: (שם פסוקים יח-כ)

סביר להניח שהיו אחדים בעם  אשר לא עסקו בעבודה זרה והלכו לפי רצונו של ה'. אולי הצדיקים הללו רצו לראות את משפטו של אלוקים על החוטאים וביקשו מאלוקים את המשפט. עמוס מלמד שיום הדין, "יוֹם יְהוָה", יהיה כל כך חמור ונורא שלא כדאי לבקש אותו. צ"ל "כִּי הוּא (הקב"ה) מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים וּמַמְטִיר גֶּשֶׁם עַל צַדִּיקִים וְעַל רְשָׁעִים" (מתי ה, מה) כך גם משפטו של אלוקים ייפול על הרשעים אבל גם על הצדיקים. לפיכך, יוֹם יְהוָה הוא לא משהו שכדאי לבקש.      

עמוס שוב חוזר לעניין המצב הרוחני של העם. הערבוב של דברי התורה עם המנהגים של עבודה זרה מכעיס מאוד את הקב"ה, עד כדי כך שבסופו של דבר אלוקים ישלח את עמו לגלות "וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק  אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ".

כא שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם׃    כב כִּי אִם-תַּעֲלוּ-לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט׃   כג הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע׃   כד וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן׃   כה הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל׃    כו וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם׃   כז וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק  אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ (שם פסוקים כא-כז)

ברור מהקטע הנ"ל שהעם מאמין שההתנהגות הדתית שלהם תגרום לאלוקים לברך אותו. אך המציאות היא הפוכה. ה' רוצה לראות שהעם עושה משפט צדק ולא לשמוע שירים או לקבל קורבנות מאנשים שלא מצייתים לדברו. ה' גם מוכיח אותם על האלילים שיש להם "וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם". סִכּוּת, כִּיּוּן וכּוֹכַב הם שמות של אלילים. עמוס גם מזכיר לעם על המ' שנה במדבר. במשך התקופה הזו הקב"ה היה קרוב מאוד לעם, אף על פי שהעם לא עבד אותו ולא הקריב כל כך הרבה קורבנות כמו בזמן בית המקדש. דברים אלה דומים מאוד למה שמיכה הנביא אמר,

א שִׁמְעוּ-נָא אֵת אֲשֶׁר-יְהוָה אֹמֵר  קוּם רִיב אֶת-הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ׃    ב שִׁמְעוּ הָרִים אֶת-רִיב יְהוָה וְהָאֵתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ  כִּי רִיב לַיהוָה עִם-עַמּוֹ וְעִם-יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח׃    ג עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי׃    ד כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם׃    ה עַמִּי זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִן-הַשִּׁטִּים עַד-הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה׃    ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה׃    ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי׃    ח הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ׃ (מיכה ו, א-ח)

עמוס מסיים את הפרק שוב באמירה על הכוח והסמכות של הקב"ה לעשות ולפעול, כפי שהוא, ישתבח שמו, אומר "אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ".