בס״ד

בס״ד

Hebdate

עמוס ו

נבואתו של עמוס חלק ו  פרק ו

בשלושת הפרקים הקודמים הייתה קריאה לעם ישראל לחזור בתשובה, מה שאין כן בפרק ו. בפרק זה הקב"ה לא נותן לעם ישראל שום רמז של תקווה, אלא רק רשימה של סיבות למה משפטו יגיע. מצד אחד אין הרבה דברים חדשים בפרק, אבל אפשר לומר כי מפני שאין פה מסר של תקווה, עם ישראל חצה את הקווים, והמשפט עתה הוא בלתי נמנע. הרעיון כאן דומה מאוד לדבריו של ירמיהו בקשר לגלות בבל. אלוקים צווה עליו,

 

טז וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי  כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ׃ יז הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם׃    יח הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק  לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי׃ יט הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם-יְהוָה הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם׃    כ לָכֵן כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל-פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה׃ (ירמיהו ז, טז-כ)

עמוס פותח את הפרק במילים,

א הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל׃ (עמוס ו, א)

הדבר הראשון שעמוס אומר לעם, כמה נורא, "הוֹי", יהיה לאלה שחושבים שחייהם בשומרון שווים לחיים שיהיו במלכות האלוקים, "בְּצִיּוֹן". המילה "הַשַּׁאֲנַנִּים" מתייחסת לאנשים שיש להם הכול, וכתוצאה מכך הם יכולים ליהנות מהדברים הכי טובים מבחינה גשמית. כבר למדנו בכמה מקומות בנבואתו של עמוס שאת רוב הדברים הללו הם לקחו מהמסכנים על ידי השחיתות שהייתה בבתי המשפט שלהם. במקום להודות בחטאים שלהם, הם אומרים שכל העושר בא אליהם באמצעות אליליהם, "וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן". אין להם תחושה של הודיה, כי אם הם מאמינים שמגיעים להם כל הדברים האלה. מדוע? מפני שהם מאמינים שכעם הנבחר "נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם", יש להם זכות לקבל יותר משאר הגויים. הביטוי "נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם" מביע, לפי רש"י, "לכם היו קוראים גוי המשובח שבעמים". הפסוק מסתיים במשפט, "וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל". כאן עמוס מלמד שבמקום ללכת לירושלים, ובאמונה שלמה לעבוד את הקב"ה, רוב העם מעדיפים לבטוח באלילים שנמצאים בשומרון.

בפסוק הבא עמוס ר"ל שההחלטה הזאת היא לא הגיונית,

ב עִבְרוּ כַלְנֵה וּרְאוּ וּלְכוּ מִשָּׁם חֲמַת רַבָּה וּרְדוּ גַת-פְּלִשְׁתִּים הֲטוֹבִים מִן-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה אִם-רַב גְּבוּלָם מִגְּבֻלְכֶם׃ (שם פסוק ב)

במילים אחרות, עמוס צווה לעם ישראל שהוא ילך ויבדוק ארצות של גויים אחרים, ובסופו של דבר הוא ילמד שהמקומות הללו לא יותר טובים מהנחלה שהקב"ה נתן לו. לפיכך, לא הגיוני שעם ישראל יסגל לעצמו את המנהגים ואת הדרכים של עכו"ם. המשמעות של "הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה" היא מלכות יהודה ומלכות אפרים. מפני שעם ישראל מתנהג באופן הזה, הוא יביא על עצמו את הדין, "היום הרע".

ג הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס׃ (שם פסוק ג)

המילה "הַמְנַדִּים" נבחרה על ידי עמוס משתי סיבות. הדבר הראשון, כי יש למילה הזאת משמעות של דין (כמו שכבר נאמר למעלה). הדבר השני יש גם למילה הנ"ל משמעות של הנעה. ז"א התנהגותו של עם ישראל מניעה אותו לקראת יום הדין. יש אחרים שמבינים שהעם רוצה לדחות את היום הרע. הבעיה עם הפירוש הזה שהוא לא מקביל לחלק השני של הפסוק, "וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס". ברור כאן שהעם, באמצעות המעשים הרעים שלהם, מקרבים חמס לשבת בתוך עריהם. לזמן קצר נדמה שיש אמנם רווח לחמס - לפי מצודת ציון "חמס: עושק וגזל". בפסוק הבא עמוס מתאר איך שהם עושקים את העניים וגוזלים מהמסכנים חיים.    

ד הַשֹּׁכְבִים עַל-מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל-עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק׃ ה הַפֹּרְטִים עַל-פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁיר׃ ו הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף׃ (שם פסוקים ד-ו)

העם לא קנאים לתורה ולמצוות, כמו שכתוב על אודות המאמינים בישוע מנצרת (מעשי השליחים כא, כ). כי אם הם מתנהגים כפי שרבנו לימד על הרשעים,

 וְאֹמַר לְנַפְשִׁי נַפְשִׁי יֶשׁ-לָךְ טוֹבָה הַרְבֵּה לְשָׁנִים רַבּוֹת הִנָּפְשִׁי אִכְלִי שְׁתִי וְשִׂישִׂי׃ (לוקס יב, יט)

אף על פי שיש לאנשים הללו הרבה דברים גשמיים, הם לא מוכנים ליום הדין ולא לעולם הבא. עצוב מאוד שמי שמנגן תהילות בנבל, עושה כך רק בגלל עושרו. הוא חושב שהוא כמו דוד, אבל במציאות הסיבה לנגינתו רחוקה מאוד מהסיבות שבגללן הילל דוד את האלוקים. בראש וראשונה דוד לא ניגן כדי להודות לאלוקים עבור דברים חומריים, אלא כדי להלל אותו בגלל התכונות שלו. במילים אחרות, דוד שם את הדגש על טבעו של הקב"ה קודם ולאחר מכן על מעשיו. עמוס גם מתאר עוד חטא של העם. פשוט לא אכפת לו מהעתיד שלו. כתוב בסוף פסוק ו, "וְלֹא נֶחְלוּ עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף". מצודת דוד מפרש את הביטוי הזה: "אינם חולים בכאב הלב להצטער על השבר המיועד לבוא על יוסף ונקראו כל ישראל על שם יוסף, לפי שהוא כלכלם במצרים". רש"י גם מסכים ואומר "ולא נחלו. לשון חולי". יש עוד פירוש שאומר, שהעם לא יירש (ינחל) את הברכות מהקב"ה מפני שמעשיהם הרעים וחוסר האכפתיות שלהם גרמו לעם ישראל להיות עם שבור (חוסר אחדות). ובסופו של דבר העם יקבל את משפטו של הקב"ה. עמוס בקטע הנ"ל ר"ל שהעם תמיד מדגיש את העושר ואת האושר ורודף אחריהם, ולא אוהב "אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ."

ז לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים׃    ח נִשְׁבַּע אֲדֹנָי יְהוִה בְּנַפְשׁוֹ נְאֻם-יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת-גְּאוֹן יַעֲקֹב וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ׃    ט וְהָיָה אִם-יִוָּתְרוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בְּבַיִת אֶחָד וָמֵתוּ׃    י וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן-הַבַּיִת וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת הַעוֹד עִמָּךְ וְאָמַר אָפֶס וְאָמַר הָס כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהוָה׃   יא כִּי-הִנֵּה יְהוָה מְצַוֶּה וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים׃ 

יש בפסוקים האלה נושא אחד - משפט! עמוס מבהיר שעם ישראל באמת ילך לגלות. צ"ל שגלות היא העונש החמור ביותר לעם ישראל. יחד עם זאת היציאה לגלות לא אומרת שהקב"ה יפסיק את הקשר שלו עם ישראל או יתנתק לגמרי מעמו. אדרבה, כתוב באופן מפורש שכאשר מלכות יהודה הלכה לבבל גם הלך איתה הקב"ה.

טז לָכֵן אֱמֹר כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם׃   (יחזקאל יא, טז)

מהנקודה הזאת הקורא לומד שהקב"ה יוכיח את העם אשר הוא, ישתבח שמו, אוהב,

ו כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָֹה יוֹכִיחַ יַכְאִב אֶת-בֵּן יִרְצֶה׃ ז אִם-מְקַבְּלִים אַתֶּם מוּסָר דְּעוּ כִּי-כְאָב עִם-בָּנָיו מִתְנַהֵג אֱלֹהִים עִמָּכֶם כִּי מִי הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיו לֹא יְיַסְּרֶנּוּ׃ ח וְאִם-תִּהְיוּ בְאֵין-מוּסָר אֲשֶׁר הָיָה מְנָת כֻּלָּם אָז מַמְזְרִים אַתֶּם וְלֹא בָנִים׃ ט וְעוֹד אִם-אֲבוֹת בְּשָׂרֵנוּ הָיוּ מְיַסְּרִים אֹתָנוּ וַנִּירָא מֵהֶם אַף כִּי-נִכָּנַע לִפְנֵי אֲבִי הָרוּחוֹת וְנִחְיֶה׃ י כִּי הֵמָּה יִסְּרוּנוּ כַּטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם לְשָׁעָה קַלָּה אֲבָל זֶה לְהוֹעִיל לְמַעַן יִהְיֶה-לָּנוּ חֵלֶק בִּקְדֻשָּׁתוֹ׃ יא וְכָל-מוּסָר כְּשֶׁבָּא עָלֵינוּ אֵינֶנּוּ שִׂמְחָה בְעֵינֵינוּ כִּי אִם-יָגוֹן אֲבָל בְּאַחֲרִיתוֹ יִתֵּן פְּרִי שָׁלוֹם לִצְדָקָה לִמְלֻמָּדָיו׃ (איגרת על העברים יב, ו-יא)

בפסוק ז כתוב הביטוי "בְּרֹאשׁ גֹּלִים". משמעותו היא שהממלכה הצפונית תלך לגלות תחילה. סופו של הפסוק, "וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים". כאן עמוס מגלה שהקב"ה יעצור (וְסָר) את הקול של הוללות (מִרְזַח) מאלה שמפנקים את עצמם (סְרוּחִים). מצודת ציון מלמדת ש"סרוחין. עניין עודף ויתרון". יש אומרים שעמוס בחר במילה "מִרְזַח" כי יש לה שתי משמעויות, הראשונה היא קול הוללות כמו הנ"ל, והשנייה היא זעקה של אבל. לפיכך, יש כאן משחק מילים. עמוס ר"ל שהקב"ה יהפוך את שמחתם (המעשים הרעים) לקול של אבל.

בפסוקים הבאים (ח-יא) הקורא לומד כמה רצינית כוונתו של הקב"ה להעניש לא רק את הממלכה הצפונית, אבל גם את יהודה (הממלכה הדרומית). לפי חז"ל המונח "גְּאוֹן יַעֲקֹב" מתייחס אל בית המקדש. עמוס גם מדבר על "אַרְמְנֹתָיו", משמע, בתיהם של העשירים והמנהיגים של יהודה. העיר המוזכרת היא עיה"ק ירושלים. עמוס כולל בנבואתו את שתי הממלכות כדי ללמד שבאותו אופן שהוטל המשפט על שתי הממלכות, כך גם באחרית הימים שתיהן ישובו מהגלות, ובסופו של דבר יגשימו את רצונו של הקב"ה. אף על פי שהקורא לא רואה שום רמז לכך בפרק הזה, יש ראיה  לכך בסוף פרק ח וט.

בפסוקים ט-י עמוס מבהיר שהמשפט יהיה חזק מאוד, ובמצב שבו עשרה ברחו והתחבאו בבית אחד, כל העשרה ימותו. גם בקטע הזה עמוס מדגיש את הסיבה לכך, "כִּי לֹא לְהַזְכִּיר בְּשֵׁם יְהוָה".

עוד הוכחה שהנבואה הזאת מתייחסת לשתי הממלכות מופיעה בפסוק יא. בפסוק הנ"ל מדבר עמוס על הבית הגדול והבית הקטון. מצודת דוד מבהירה, "על מלכות אפרים יאמר שהיא גדולה ממלכות יהודה כי בהם יש עשרה השבטים."

בפסוק הבא עמוס רוצה ללמד את העם שלא רק שהתנהגותם לא נכונה, אבל היא גם לא הגיונית. הוא נותן שתי דוגמאות שמראות שהתנהגותם הרסנית מאוד ולא מוצלחת.

יב הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם-יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים  כִּי-הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה׃ (עמוס ו, יב)

בחצי השני של הפסוק הנ"ל עמוס אומר שהאי-ציות שלהם הפך דברים טובים לדבר מסוכן "רֹאשׁ" ולדבר מר "לְלַעֲנָה". צ"ל ש"רֹאשׁ" הוא רעל וגורם לאדם מוות.

יג הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם׃ (שם פסוק יג)

כמה עצוב שהדברים שהעם נתן את חייו עבורם וחשב שבהם הוא ימצא שמחה, בסופו של דבר הם לא שווים כלום, "לְלֹא דָבָר". מעניין מאוד המשפט "הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם". כאן העם חושב שעל ידי הכוח שלו הוא יכול להגיע למעמד שבו הוא ישלוט בחייו ולא יהיה חייב להיכנע לאף אחד, אפילו לקב"ה. המחשבות הללו דומות לשטן כאשר הוא אמר,

יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן׃    יד אֶעֱלֶה עַל-בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן׃    טו אַךְ אֶל-שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל-יַרְכְּתֵי-בוֹר׃ (ישעיהו יד, יג-טו)

בגלל גאוותו של העם, הקב"ה יביא אויב, כמו שלמדנו בשיעור הקודם, כדי לשפוט אותו.

יד כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת גּוֹי וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל הָעֲרָבָה׃ (עמוס ו, יד)

הפסוק הנ"ל מדגיש את כוחו וסמכותו של אלוקים "נְאֻם-יְהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת". העובדה שעמוס מזכיר את שני המקומות הללו, "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל הָעֲרָבָה", גם מרמזת על העתיד לבוא כאשר גוי (אימפריה אחת) יבוא ויעשה מלחמה עם עם ישראל כולו. אף על פי שלא ראינו פה שום סימן על חסדו של אלוקים, הפרק הבא יפתח ברחמיו.