בס״ד

בס״ד

Hebdate

עמוס ז

נבואתו של עמוס חלק ז פרק ז

אף על פי שלא היה שום רמז לחסדו של הקב"ה בפרק הקודם, ניתן לראות את חסדו בפרק ז. עמוס מבהיר כאן שהמשפט שייפול על ישראל לא ישמיד את העם לגמרי. אבל למרות רחמיו של הקב"ה העם ילך לגלות. עמוס אומר חד-משמעית "וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ". פרק זה פותח בחזון על המשפט,    

א כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה יוֹצֵר גֹּבַי בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ וְהִנֵּה-לֶקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ׃ (עמוס ז, א)

ה' הראה לעמוס שהוא, ישתבח שמו, בורא נחיל ארבה, "גֹּבַי". הקב"ה ברא את הארבה אחרי הקציר, "גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ". ז"א אחרי[s1]  שהמלך קצר את השדה עבור הבהמות שלו, אלוקים שלח את הארבה כדי לאכול מה שנשאר. העובדה שכתוב "בִּתְחִלַּת עֲלוֹת הַלָּקֶשׁ" מגלה לקורא שהעם לא יקבל שום דבר מהתבואה. בגלל זה עמוס אומר,    

ב וְהָיָה אִם-כִּלָּה לֶאֱכוֹל אֶת-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה סְלַח-נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב  כִּי קָטֹן הוּא׃ (שם פסוק ב)

עמוס מבין שאם הארבה מסיים לאכול מה שהוא רוצה, בסופו של דבר העם לא ישרוד. לפיכך הוא אמר "אֲדֹנָי יְהוִה סְלַח-נָא". חשוב מאוד לציין שעמוס לא אמר "מספיק" או "אל תעשה יותר" אלא "סְלַח-נָא". עמוס יודע שהקב"ה צודק לגמרי בנוגע לעונש הזה, לכן הוא בקש סליחה מאלוקים. דבר זה מלמד את הקורא שעם ישראל ישרוד כתוצאה מחסדו של הקב"ה בלבד! בנוסף, ברור שהגויים לא ירצו לעזור לעם ישראל להתקיים, "מִי יָקוּם יַעֲקֹב", אדרבא, השטן ישתמש בהם כדי להשמיד אותו. לכן עתידו של עם ישראל תלוי באלוקים באופן מוחלט. הקב"ה הגיב לבקשתו של עמוס בפסוק הבא.      

ג נִחַם יְהוָה עַל-זֹאת  לֹא תִהְיֶה אָמַר יְהוָה׃ (שם פסוק ג)

כוונתו של הפסוק היא שהארבה לא יבוא בכלל. משמעותי מאוד שגם מופיעה בפסוק הנ"ל המילה "נִחַם". המילה הזאת קשורה לגאולה. למשל אנו קוראים את שבע דנחמתא, אחת בכל שבת, בין תשעה באב לראש השנה. כמובן, תשעה באב קשור לגלות, ולפיכך שבע דנחמתא הם ההכנה לימים הנוראים. יש לימים הנוראים משמעות של גאולה ומלכות האלוקים. עוד דוגמה המראה את הקשר בין המילה "נִחַם" לגאולה היא העובדה שבגליל לפני 2100 שנה הוקמה עיר בשם "כפר נחום". השם והמיקום נבחרו, כי לפי ישעיהו הנביא המשיח יתחיל להתגלות באזור הזה (ראה ישעיהו ח, כג - ט, ו). גם צ"ל שכאשר הקב"ה ניחם על מצב מסוים, הוא ישתבח שמו, נותן את חסדו. ז"א יש קשר ישיר בין נחמה לחסד.

אף על פי שאיומו של משפט הגובים לא התממש, זאת לא אומרת שהעונש בוטל לגמרי. כי כתוב,     

ד כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ אֲדֹנָי יְהוִה וַתֹּאכַל אֶת-תְּהוֹם רַבָּה וְאָכְלָה אֶת-הַחֵלֶק׃ (שם פסוק ג)

הלשון כאן דומה מאוד לפסוק א'. רש"י מפרש את המילה "הִרְאַנִי" בפסוק הנ"ל כ"עוד פורענות להביא עליכם". המשפט הזה לא יהיה ארבה כי אם אש. מדוע כתוב "וְהִנֵּה קֹרֵא לָרִב בָּאֵשׁ"? למי הקב"ה קורא? מצודת דוד אומר "ה' היה קורא למלאכי מרום שהם יריבו עם ישראל בהבאת אש...". הקורא צ"ל שהפירוש כאן הוא מילולי, ה' התכוון באמת להשמיד את ישראל. הביטוי "תְּהוֹם רַבָּה" מתאר את המים העמוקים. ז"א שהאש הייתה כל כך חזקה שאפילו המים התחתונים של הימים (תְּהוֹם רַבָּה) נשרפו. רוב הפרשנים מבינים את המילה  "הַחֵלֶק" כשדה, החלק שבעולם ללא מים, ולפיכך כוונתו של כל הפסוק היא העולם כולו! שוב עמוס הגיב באותה דרך.     

ה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה חֲדַל-נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב  כִּי קָטֹן הוּא׃ (שם פסוק ה)

השאלה המוצדקת היא, אם פסוק ד' באמת התייחס לכל העולם, אז מדוע עמוס מודאג רק לגבי ישראל ולא מזכיר את הגויים? התשובה היא: הקב"ה לא יברא את עם ישראל [s2] אילולא הגויים! תמיד חובה לזכור שעם ישראל נבחר (נברא) על ידי אלוקים כדי לברך את הגויים. חשוב לציין את השינוי בלשון בפסוק הנ"ל. במקום הביטוי "סְלַח-נָא" כמו שכתוב בפסוק ב', כתוב כאן "חֲדַל-נָא". הסדר מאוד משמעותי, עמוס לא יוכל להגיד "חֲדַל-נָא" לאלוקים לפני שהוא יבקש ממנו, ישתבח שמו, קודם "סְלַח-נָא". ה' ענה על הבקשה הזאת בפסוק הבא.

ו נִחַם יְהוָה עַל-זֹאת גַּם-הִיא לֹא תִהְיֶה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה׃ (שם פסוק ו)   

גם הפעם הזאת הקב"ה הסכים לא להשמיד את עמו. שוב חשוב מאוד לציין שלא נכון להבין את משמעותה של מילה "נִחַם" כ"להפסיק" או "לחדול". במילים אחרות, זאת טעות לחשוב שהקב"ה רק לא עשה, אלא המילה "נִחַם" תמיד דורשת פעולה. איזו סוג פעולה? מי שנחם חייב להעניק חסד ורחמים וגם לתקן את הבעיה. הקורא רואה את העניין הזה בשלושת הפסוקים הבאים.    

ז כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל-חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ׃    ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא-אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ׃    ט וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת יִשְׂחָק וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ וְקַמְתִּי עַל-בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב׃ (שם פסוקים ח-ט)

בקטע הזה המילה העיקרית היא "אֲנָךְ". המילה הזאת מופיעה רק בנבואה הזאת ורק בקטע הזה. אבן שושן הגדיר את המילה הנ"ל בקיצור, "אבן-בדיל של בנאים לישור החומה". אף על פי שאלוקים לא ישמיד את עמו, זאת לא אומרת שהוא, ישתבח שמו, יימנע מלהעניש אותו. מטרתה של הלשון כאן ללמד את הקורא שאלוקים מתכוון להביא את סדרו של ה' [s3] לעם ישראל. הקב"ה השתמש במילה "אֲנָךְ" כדי להדגיש את הסטנדרדים שלו (המצוות). כאשר כתוב "הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל" עמוס מגלה שהעם יחווה את התורה[s4] . צריך לזכור שיש לתורה שתי בחינות חיים/ברכה ומוות/קללה. לפיכך עם ישראל יחווה מוות וקללה אבל לא כדי להשמיד אותו, חס ושלום, אלא כדי שהוא ישתפר. זאת הסיבה לכך שעמוס השתמש בדמות [s5] הזאת. בסוף הפסוק כתוב "לֹא-אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ". עמוס מלמד שהעם באמת ילך לגלות ורק באמצעות העונש הזה ובזכותו העם יהיה מוכן לחזור בתשובה.

בפסוק ט' יש עוד רמז לעבודה זרה, "בָּמוֹת", והעובדה שהקב"ה לא ישאיר כל זכר ממנה! רוב הפרשנים אומרים שמשמעותה של המילה "יִשְׂחָק" היא יצחק. מצודת ציון אומר "ויתכן שאמר ישחק לרמז שהבמות יהיו לשחוק וללעג.". עוד רמז לעבודה זרה העובדה שהמילה "מקדש" בפסוק הנ"ל היא ברבים, "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל". גם מאוד ברור שעמוס הזכיר את שמו של המלך ירבעם, כדי לגלות לקורא שבאופן כללי הנבואה הזאת מתייחסת לממלכה הצפונית. בקטע הבא הקורא לומד מה תהייה התגובה של העם והמנהיגים.          

י וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית-אֵל אֶל-יָרָבְעָם מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא-תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו׃    יא כִּי-כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃ יב וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל-עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח-לְךָ אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכָל-שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא׃    יג וּבֵית-אֵל לֹא-תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא  כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא׃ (שם פסוקים י-יג)

כאשר עם ישראל שמע את דברי הנבואה הזאת אמציה הכוהן נשלח למלך כדי להודיע לו מה נאמר על ממלכתו. רוב הפרשנים אומרים שאמציה לא היה כוהן מבית אהרון, והמילה "כוהן" מתייחסת לעבודה זרה. כוונתו של עמוס לא הייתה לדבר באופן שיגרום לעם לחשוב שהוא, עמוס, היה אויב. בכל זאת העם הבין את התנהגותו של עמוס באופן שלילי, ועמוס נחשב כזר ולא חלק מהעם, "קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל". לפי דברי אמציה, לא כדאי שהעם יסבול את נבואתו של עמוס, "לְהָכִיל אֶת-כָּל-דְּבָרָיו", ובסופו של דבר ציווה אמציה את עמוס לחזור ליהודה. צ"ל שכאשר דבר אמציה למלך ירבעם הוא אמר למלך שעמוס ניבא שהמלך ימות, אבל עמוס לא אמר כך. עמוס אמר רק שמלכות ירבעם תסתיים, "וְקַמְתִּי עַל-בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב", והוא לא התייחס אל המלך באופן אישי.   

אמציה גם אמר לעמוס " וֶאֱכָל-שָׁם (ביהודה) לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא". הביטוי הזה מגלה שבשביל אמציה, וכל האנשים שעוסקים בעבודה זרה, נבואה היא רק מקצוע בעיניהם (דרך כדי להרוויח כסף (לחם), ולא קריאה מהקב"ה. בפסוק י"ג כאשר אמציה אומר "כִּי מִקְדַּשׁ-מֶלֶךְ הוּא", האמירה הזאת מגלה לקורא שהעם חושב שירבעם המלך הוא חשוב כמו אלוקים. גם המילים "וּבֵית מַמְלָכָה הוּא" מלמדות שאין לעם ציפייה לימות המשיח, כלומר הקמת מלכות ה' בעולם הזה.

הפרק מסתיים עם תגובתו של עמוס לדברי אמציה.       

יד וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל-אֲמַצְיָה לֹא-נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי  כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים׃    טו וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה לֵךְ הִנָּבֵא אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃    טז וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר-יְהוָה אַתָּה אֹמֵר לֹא תִנָּבֵא עַל-יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל-בֵּית יִשְׂחָק׃  (שם פסוקים יד-טז)

עמוס אומר באופן ברור שהמקצוע שלו הוא לא נביא, ולמעשה אין לו שום קשר לנביאים, "וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי". הסיבה היחידה שהוא מנבא היא כי הקב"ה קרא לו לעשות כן. עמוס עזב את עבודתו, "כִּי-בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים", כדי לתת לעמו של ה' את המסר הזה. פסוק ט"ז מבהיר שלמרות שאמציה ידע את זה, בכל זאת הוא ניסה לעצור את עמוס מלנבא ל"בֵּית יִשְׂחָק". זאת פעם שנייה שהמילה "יִשְׂחָק" מופיעה בפרק הזה. עמוס ר"ל שאמציה משחק עם משהו מאוד חשוב. מהו? התשובה היא: דבר ה'! אף על פי שהפרשנים סברו שאמציה נקרא "כוהן" מפני שהוא עסק בעבודה זרה, הפסוק הבא מלמד שיתכן שהוא היה כוהן מבית אהרון.       

יז לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק וְאַתָּה עַל-אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃ (שם פסוק יז)

כוהן חייב להתחתן לאישה צנועה, כי כתוב באופן מפורש שכוהן לא יכול להיות נשוי לזונה,

ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ  כִּי-קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו׃  (ויקרא כא, ז)

יג וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח׃    יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח  כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה׃    טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו  כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ׃ (שם פסוקים יג-טו)

גם כתוב בברית החדשה שמנהיג רוחני צריך להיות נשוי לאישה מתאימה לקריאתו והילדים שלו גם צריכים לציית לרצונו של ה'.

א אֱמֶת הַדָּבָר אִישׁ כִּי-יְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת הֶגְמוֹן לְמַעֲשֶׂה טוֹב מִתְאַוֶּה׃ ב וְהֶגְמוֹן [s6] הָעֵדָה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֵין דֹּפִי בַּעַל-אִשָּׁה אַחַת משֵׁל בְּרוּחוֹ צָנוּעַ וְנֶחְמָד לַבְּרִיּוֹת מַכְנִיס אֹרְחִים וּמֵבִין לְלַמֵּד וְלֹא אֹהֵב יַיִן וְלֹא-בַעַל אֶגְרֹף׃ ג כִּי אִם-דָּן לְכַף-זְכוּת וְלֹא אִישׁ מִדְיָנִים וְלֹא אֹהֵב כָּסֶף׃ ד וִיהִי מַנְהִיג אֶת-בֵּיתוֹ בְּטוֹב וּמַדְרִיךְ אֶת-בָּנָיו לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכָל-הַיּשֶׁר׃ ה כִּי אִם-לֹא יֵדַע אִישׁ לְהַנְהִיג אֶת-בֵּיתוֹ אֵיכָכָה יוּכַל לְהַשְׁגִּיחַ עַל-עֲדַת אֱלֹהִים׃ (א טימותיאוס ג, א-ה)

ברור שאמציה לא היה אדם כזה. במילים אחרות, התנהגותו פוסלת את הכהונה שלו. זאת הסיבה שהקב"ה גילה לעמוס את הנבואה בקשר לאשתו וילדיו בפסוק הנ"ל. בסופו דבר המשפחה הזאת תמות מהעונש שאלוקים יעניש אותה והעם ילך לגלות.